שלושה סרטים חשים נכנסו השבוע לטבלה. סרט אסונות אמריקאי-סיני, קומדיה רומנטית אמריקאית-בריטית ודרמה תקופתית גרמנית-צרפתית.

יצאו מהטבלה: "אנטמן והצרעה", "תופסת", "נסחפים", "האוקיינוס שבינינו", "מקווין", "עולם היורה: נפילת הממלכה".

להמשך הקריאה…

מיה דגן וג'וי ריגר ב"סיפור אחר" של אבי נשר

התוכניה המלאה של פסטיבל טורונטו – שייפתח ב-6 בספטמבר – פורסמה היום, והיא מכילה נוכחות ישראלית נכבדת. ארבעה סרטים ישראליים חדשים יוקרנו במסגרת "קולנוע עולמי עכשווי", שלושה מהם הוצגו קודם בפסטיבל ירושלים ואחד בהקרנת בכורה עולמית. כותרת הפוסט קצת מתחכמת, אז נספור את כל היוצרים אחד אחד:

להמשך הקריאה…

קיץ. חופשה. בשבוע שעבר אף סרט לא הצליח להביא אליו שלושה מבקרים כדי לאפשר פרסום של טבלה חדשה, ובשבוע האחרון הייתי באיטליה, שם חשבתי להשלים כמה מהסרטים החדשים שיצאו בשבוע האחרון בארץ (לתומי חשבתי שאם זה כבר יצא בשראל, זה בטח גם יצא באירופה). אלא שמתברר שאיטליה נופשת כולה באוגוסט. לא מעט בתי קולנוע בכלל סגורים רוב אוגוסט, ובכלל לא יוצאים סרטים אמריקאים חדשים במהלך החודש. הפוסטרים ברחובות ובכבישים מבטיחים את "משימה בלתי אפשרית 5" ואת "מאמא מיה 2" בסוף אוגוסט. מה שכן, "אי הכלבים", שיצא בארץ בסוף השבוע האחרון, מוצג כבר כחודש בטיסות אל-על, וממה שראיתי סביבי, כנראה בהצלחה לא רעה כלל.

ארבעה סרטים מהשבועיים האחרונים הצליחו להיכנס לטבלה. ביניהם סרטים של מאסטרים, כאלה שצריך רק להזכיר את שמם: החדש של ספייק לי ("שחור על לבן") והחדש של ווס אנדרסון ("אי הכלבים"). הראשון זכה בגרנד-פרי בפסטיבל קאן, השני היה סרט הפתיחה של פסטיבל ברלין. שני הסרטים האלה השיגו תיקו בציוני המבקרים. גם "קשר משפחתי" הצרפתי, שביימה קרין טרדיו, ו"כריסטופר רובין" של דיסני, שיצא בשבוע שעבר, נכנסו לטבלה.

דיברתי על סרטי השבוע בשבועות האחרונים, אפרופו פסטיבל ירושלים בו הם הוצגו בבכורה ישראלית.

דיברתי על "אי הכלבים" (כולל קטעים מהפסקול) כאן

דיברתי על "שחור על לבן" (כולל קטעים מהפסקול) כאן

יצאו מהטבלה: "סיקאריו: הנקמה", "שאהבה נפשי".

להמשך הקריאה…

"עץ תאנה". בתחרות הישראלית בפסטיבל חיפה

פסטיבל ירושלים הסתיים, והנה מגיע פסטיבל חיפה: הראשון מאוחר מהרגיל (בגלל המונדיאל), השני מוקדם מהרגיל (בגלל חגי תשרי שמתחילים השנה בתחילת ספטמבר).

פסטיבל הקולנוע הבינלאומי בחיפה ייפתח בפעם ה-34 ב-22.9 ויינעל ב-1.10. אתמול פורסמה הראשונה הראשונה של סרטים שיוצגו בו: הסרטים הישראליים שיתחרו בתחרות העלילתית והתיעודית (שבעה בכל מסגרת). שניים משבעת הסרטים יגיעו לחיפה מבכורות במסגרות השונות של פסטיבל ונציה. שלושה מהסרטים יגיעו מתחרות פרסי אופיר שתתקיים כשבועיים לפני כן. תמצאו זה לצד זה הפקות מאוד מאוד עצמאיות ודלות תקציב כמו "בוקר טוב ילד" לצד קופרודוקציות יקרות כמו "תל אביב על האש".

הנה הסרטים המשתתפים בתחרות:

להמשך הקריאה…

אני בחופשה באיטליה השבוע וצריך לנסות להדביק את מה שקרה בשבוע האחרון בהיעדרי. ואני מתחיל עם פוסט שכבר עמד מוכן לפרסום ביום חמישי שעבר אבל מסיבות טכניות לא עלה לאתר. ובכן, הגיע הזמן לסגור את פסטיבל ירושלים כי עוד רגע כבר מתחילים עם פסטיבל חיפה:

======================================

דבר מעניין ויוצא דופן קרה בתחרות הישראלית בפסטיבל ירושלים: שני סרטים חלקו ביניהם את כל הפרסים, באופן כמעט שווה. חבר השופטים כנראה כל כך לא התפעל מחמשת הסרטים הנוספים, עד שגם פרסי התסריט וגם פרס העריכה הוענקו לסרטים מתוך המסגרת התיעודית (שזה רעיון נהדר ונפלא ואף מתבקש, אבל שלא היה מקובל עד כה).

שני הסרטים הזוכים הם שניהם סרטי ביכורים: אחד גברי מאוד, השני נשי; אחד של בוגר אוניברסיטת תל אביב (והסרט הראשון שהופק ממענק סרט הביכורים של בית הספר לקולנוע לאחד מבוגריו), השני של בוגרת סם שפיגל (ותסריט שפותח בחממת התסריטים של סם שפיגל). האחד עוסק בקיבוצניקים, השני עוסק בציונות הדתית – ובשניהם הצעירים באים חשבון עם הוריהם.

"גאולה", סרטם של יוסי מדמוני ובועז יהונתן יעקב (שצילם גם את "פרה אדומה") זכה בשלושה פרסים במסגרות השונות.

להמשך הקריאה…

"משימה בלתי אפשרית 6". טום קרוז ודה רוק

לפני שלוש שנים פתחתי את הביקורת שלי על "משימה בלתי אפשרית 5" עם המשפט הבא: "אני רוצה שתשימו טוב-טוב לב לדבריי, כי אני הולך לפתוח עם הכרזה בומבסטית שעשויה להישמע תמוהה כרגע אבל אני מרגיש בתוכי שבעוד שנתיים-שלוש אוכל להגיד ״אמרתי לכם״ (או שאתפדח): כריסטופר מקווארי הוא כריסטופר נולן החדש. הוא הדבר הכי מלהיב שקרה לסרטי האקשן כבר הרבה מאוד שנים.".

עכשיו עם צאת "משימה בלתי אפשרית 6", האם אני כבר יכול להגיד "אמרתי לכם?".

הנה הביקורת שלי על "משימה בלתי אפשרית: התרסקות" (או בשמו הנפוץ יותר "משימה בלתי אפשרית החדש"), מתוך "כלכליסט", 30.7.2018. בסוף יש נ.ב עם תוספת:

להמשך הקריאה…

שלושה סרטים נכנסו השבוע לטבלה, אחד מהם ניתר הישר אל המקום הראשון: "משימה בלתי אפשרית: התרסקות", הלהיב את מבקרינו באופן כמעט מוחלט. "הבלתי רשמיים" גם זכה לאהדה גדולה אבל היו גם כמה קולות צוננים שהרחיקו אותו מהפסגה. "מאמא מיה 2", שעלה בשבוע שעבר, נכנס בקושי גם השבוע. מעט מבקרים צפו בו.

רציתי לראות השבוע טורניר בין "הבלתי רשמיים" ו"דרייבר", שניהם סרטי ביכורים של במאים שיצרו להיטי טלוויזיה ("שטיסל" ו"שבאבניקים"), ושעוסקים בחברה החרדית בסרטם. "דרייבר" מתרחש בבני ברק והגיבורים נוסעים לסצינה אחת לירושלים, "הבלתי רשמיים" מתרחש בירושלים והגיבורים נוסעים לסצינה אחת לבני ברק. אבל הדברי הזה נמנע ממני כי "דרייבר" עבר מן האולם.

יצאו מהטבלה: "אנתרקס", "אתה מת רק פעמיים", "דרייבר" ו"בית בגליל" – כולם סרטים ישראליים. וגם "באהבה, סיימון".

להמשך הקריאה…

"הבלתי רשמיים". שו"סניק

שיחה על "הבלתי רשמיים" בפוקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. לחצו על הנגן משמאל או האזינו כאן

להמשך הקריאה…

"אי הכלבים". למה יפן? למה חיים?

להמשך הקריאה…

"החינוך הרע של קמרון פוסט". מחנה נוצרי להמרת הומואים ולסביות (זכה בסאנדאנס)

פסטיבל הקולנוע ירושלים ייפתח ביום חמישי (26.7) עם הקרנת הבכורה העולמית של הסרט הישראלי "הבלתי רשמיים", שכתב וביים אלירן מלכה, מיד אחרי שגמר את העבודה על הסדרה שלו, "שבאבניקים". הסרט אמנם יוצא בבתי הקולנוע במקביל לאירוע הפתיחה, אבל יש חן מסוים ונדיר בצפייה בסרט בבריכת השולטן על מסך ענק עם קהל של אלפים. זה לא מעמד אינטימי, אבל זה המקום לחוש מיד האם הסרט עובד על קהל או לא. לקוראינו התל אביבים כדאי תמיד להזכיר: גם בסוף יולי, לבריכת השולטן בערב צריך להגיע עם סוודר.

השנה פסטיבל ירושלים מתחיל מאוחר בגלל המונדיאל, ופסטיבל חיפה יתחיל מוקדם (חגי תשרי הקדימו השנה), אז רק חודשיים מבדילים ביניהם, ושני הפסטיבלים המובילים של ישראל היו צריכים להתחרות ביניהם על מיטב התבואה של זירת הפסטיבלים העולמית. פסטיבל ירושלים השיג את הסרט שזכה בפסטיבל ברלין ("אל תיגע בי"), הסרט שזכה בפסטיבל סאנדאנס ("החינוך הרע של קמרון פוסט"), הסרט שזכה בפסטיבל טרייבקה ("דיאן"), הסרט שזכה במקום השני בפסטיבל קאן ("שחור על לבן"), הסרט שזכה בפרס "מבט מסוים" בקאן ("גבול"), הסרט שזכה בפרס מצלמת הזהב בקאן ("נערה").

מניסיון העבר, הכרטיסים לסרטים המבוקשים נגמרים מהר, אז הנה – לפני ההמלצות הספציפיות – כמה טיפים שימושיים כדי לדעת לזהות אלו סרטים עשויים לעניין אתכם, גם אם לא שמעתם עליהם. ראשית, אם אתם קונים כמה כרטיסים באיזשהו מבצע של 1+1 או כרטיסי הנחה: היו אמיצים. נסו לאתגר את עצמכם עם סרטים שלא הייתם דוגמים ביום–יום. הגיעו אל הפסטיבלים עמוסים בסקרנות ובסבלנות, וגלו עניין דווקא בסרטים הארוכים והאיטיים. פסטיבלי קולנוע הם שמורות טבע לקולנוע שברובו לא תמצאו בבתי הקולנוע המסחריים, כי אלה סרטים לא מסחריים. הם מיועדים מראש לקהל מצומצם, סבלני, שלא מחפש סיפוקים מיידיים, אלא מוכן להשקיע ולחפש אמנות שיש בה דגש על האספקטים האסתטיים והשכלתניים.

באותה נימה אני מפציר בכם גם להיות למדניים. פסטיבלים הם גם בתי ספר לקולנוע ואפשר להקדיש את כל הפסטיבל רק עם סקציית הקלאסיקות, שהשנה היא מרגשת במיוחד עם הקרנת העותק ששוחזר על ידי כריסטופר נולן של "2001: אודיסיאה בחלל" וכן העותק הדיגיטלי החדש והנקי ל"החיים על פי אגפא" של אסי דיין.

נתחיל עם פירוש מהיר לתוכניה (ואתם יכולים לגזור ולשמור את הפיסקה הזאת על המקרר, כי היא תהיה רלוונטית גם לפסטיבל חיפה בעוד חודשיים). התחילו בקטגוריית "סרטי הגאלה" – אלה להיטי הפסטיבל, הם אלה שהכרטיסים שלהם יעופו הכי מהר. חלקם יופצו בהמשך בבתי הקולנוע. בעולם של סרטי איכות, אלה שוברי הקופות – ווס אנדרסון, ספייק לי, גאס ואן סאנט.

ובהזדמנות זאת, משפט מהיר על עניין הסרטים שמוצגים בפסטיבל ושיש להם כבר מפיץ ישראלי. תקראו לא מעט מומחי קולנוע השבוע שימליצו לכם לוותר על סרטי המפיצים בפסטיבל, כי הרי הם יגיעו אחר כך לבתי הקולנוע וזה יאפשר לכם להתמקד בפסטיבל בסרטים שזו תהיה הקרנתם החד פעמית. לכאורה, עצה טובה. אבל למעשה, גם אם לסרט יש מפיץ ישראלי (מידע שתגלו בסעיף "הפצה" במידע המופיע על כל סרט בתוכניה ובאתר) עדיין לא בטוח שהסרט בכלל יופץ, ואם כן מתי. זה יכול להיות גם בעוד שנה. וגם אם יופץ, אתם לא יודעים באיזה היקף. אם אתם גרים בתל אביב, זה יהיה מן הסתם קרוב אליכם. אבל מחוץ למרכז, סרטי האיכות הקטנים לא תמיד מגיעים. לכן, אם אתם עושים לכם חג קולנוע מרוכז שאתם מפנים את זמנכם אליו כדי לדחוס בו כמה שיותר סרטים, אל תדחו סרטים לאחר כך, צפו בהם גם אם יש לוגו של מפיץ ישראלי לפניו (ברוב המקרים בפסטיבל ירושלים זה יהיה סרט של קולנוע לב, שכ–20 מסרטיהם יוקרנו בפסטיבל. חלקם יופצו בקרוב. חלקם יופצו לאורך השנה הקרובה, חלקם ייגנזו). וממילא בימינו – עם שירותי הסטרימיניג, ה–vod וערוץ יס 3 המשובח – רוב סרטי הפסטיבל בסופו של דבר יגיעו אליכם אם תרצו להשלים צפייה, השאלה היא רק מתי.

אחרי הגאלה אני ממליץ לכם להמר על הסרטים המשובצים בסקציית התחרות הבינלאומית (על שם משפחת שרובר), וכן בסקציית סרטי הביכורים. בדרך כלל שם תמצאו פנינים בריכוז גבוה יותר.

"פרה אדומה". המוטיב החוזר בפסטיבל – נערה מתאהבת בנערה, הוריה הדתיים מתפלצים

פסטיבל בתוך פסטיבל

הדבר שאני הכי אוהב בפסטיבלי קולנוע זה הרגע הזה שבו אחרי שראיתם ארבעה–חמישה סרטים, פתאום הם מתחילים לשוחח בינים ובין עצמם. פסטיבל חדש ואסוציאטיבי נוצר מול עיניכם, ואתם מתחילים להבחין במוטיבים שמעסיקים את היוצרים כעת, בפינות שונות של העולם.

נושא אחד כזה הוא התבגרות והתעוררות מינית בתוך חברה דתית שמרנית. באופן נקודתי יותר: נערה שבאה מבית דתי מאוד מתאהבת בנערה אחרת, וזה גורם למשבר משפחתי גדול. יש לא פחות מארבעה סרטים כאלה בפסטיבל: "תלמה" הנורווגי, "החינוך הרע של קמרון פוסט" האמריקאי, "פרה אדומה" הישראלי, "וויטני" התיעודי. ואליהם אפשר להוסיף כנספח את "התפילה" הצרפתי (שעוסק בנער).

"תלמה", שמסתובב בזירת הפסטיבלים מאז ספטמבר 2017, הוא היפה מביניהם. זהו סרטו החדש והטוב ביותר של הבמאי הנורווגי (יליד דנמרק) יואכים טרייר, והוא מצליח ליצור באותה נשימה גם דרמה משפחתית דתית, השואבת ממסורות הקולנוע הסקנדינביות, גם דרמה פסיכולוגית, וגם סרט אימה על–טבעי, בסרט שמאתגר אותנו לקטלג אותו לז'אנר. הוא משתנה כל חצי שעה. תלמה היא בחורה צעירה שעוזבת את בית משפחתה הנידח ועוברת ללמוד באוניברסיטה בעיר הגדולה. כשהיא מתאהבת בבת כיתתה, ולמעשה חשה לראשונה מה היא תשוקה, כל שנות ההדחקה הדתית שבתוכה היא גדלה מתפרצות ממנה ברצף אירועים שנעים על הציר שבין הפסיכולוגי לפרה–פסיכולוגי, הפיזי והמטה–פיזי. כשהיא מתחילה לחקור מה פשר האירועים המשונים שקורים סביבה היא מגלה שזו לא הפעם הראשונה שזה קורה. זה סרט עשיר באווירה ובמסתורין, שמצליח להפוך הדקה מינית לכוח טבע בעל פוטנציאל הרסני. סטיבן קינג היה יכול לעשות מזה ספר, וקל לדמיין את הוליווד חוטפת את הסרט הזה לרימייק.

"החינוך הרע של קמרון פוסט", שביימה דזירה אקאוואן, הוא אחד הסרטים המדוברים כרגע בזירת הפסטיבלים, אחרי שזכה בפרס הראשון של פסטיבל סאנדאנס, ובזכות העובדה שלמרות העובדה שזה סרט אמריקאי עצמאי קטן, יש בו את קלואי גרייס מורץ בתפקיד הראשי. הסרט מתרחש בשנות ה-90, כשהגיבורה התיכוניסטית נשלחת לתוכנית המרה נוצרית לנוער גיי, אחרי שתפסו אותה שוכבת עם מלכת השכבה בליל הפרום. זה נושא נפיץ מאוד, ולכן מפתיע עד כמה הסרט הזה נטול אנרגיה ולהט, ויש בו משהו מאוד פלגמטי. אולי עבור הדור הצעיר שהתלהב מ"באהבה, סיימון" הסרט הזה יכול לעבוד כסרט נעורים, על הימים הלא מאוד רחוקים, לפני שדמויות להטב"יות נכנסו למיינסטרים האמריקאי.

"וויטני". יש הרבה מה לכתוב על הסרט התיעודי הזה על חייה ומותה של וויטני יוסטון, אחד הלהיטים התיעודיים הגדולים בארה"ב כרגע, ומין הסתם אחד הסרטים שיהיו מבוקשים בפסטיבל השנה. אבל גם בו מסתתרת עלילת משנה פחות מוכרת בחייה של הזמרת, שמתה ממנת יתר ב-2012 בגיל 48. יוסטון גדלה במשפחה נוצרית מאוד בניוארק, ניו ג'רזי. משפחה שהתפרקה אחרי שהאם נתפסה מנהלת רומן עם הכומר המקומי. סרטו המצוין והסוחף (וגם גדוש הגילויים) של קווין מקדונלד ("אל תוך הריק") נוגע בפרקי הביוגרפיה שיוסטון פחות נגעה בהם, בין השאר בשאלת נטייתה המינית, והנוכחות המאסיבית בחייה ובקריירה שלה של מי שכנראה היתה בעבר המאהבת שלה, המאהבת שיוסטון לא העזה להציג לעולם מתוך בושה (כנראה בגלל סיפור של תקיפה מינית בילדותה מצד קרובת משפחתה), ושגרם לה לחפש אהבה בלתי אפשרית, נואשת והרסנית – אבל נורמטיבית מנקודת מבט נוצרית – אצל גברים בעייתיים.

"פרה אדומה", סרט הביכורים של ציביה ברקאי שכבר מועמד לכמה פרסי אופיר (והוקרן במסגרת סרטי הנוער של פסטיבל ברלין), משתתף בתחרות הישראלית, ואחרי שלושה סרטים נוצריים מאוד, הנה הזווית היהודית לאותו סיפור. בני (אביגיל קובארי המצוינת) היא בתו של רב כריזמטי וקיצוני. הם גרים על הר הזיתים, שם הוא נכסף להקמת בית המקדש, ובהיותו כהן, עוסק בלימוד הפרקטיקה של עבודת הכהנים במקדש, במהרה בימינו. כשהוא מוצא פרה אדומה הוא מרגיש שהגאולה אולי עוד רגע פה. אבל ככל שהוא נסחף לתוך הקיצוניות הדתית והלאומית, בתו מתאהבת בבת שירות לאומי (מורן רוזנבלט). ההקבלה בין הבת הג'ינג'ית ובין הפרה האדומה – האחת היתה הילדה של אבא לפני רגע, השניה מעסיקה אותו כעת – יוצרת איזושהי אמירה על הקורבנות שאנשים מקריבים. גל תורן, שמגלם את האב, עושה עבודה מעולה בגילום דמות קיצונית, מהסוג שמאוד מבהיל את החברה החילונית, אבל הוא מציג אותו כאדם נוגע ללב וללא דמוניזציה.

(גרסה מורחבת לטקסט שפורסם ב"כלכליסט", 17.7.2018)